<h1>ספר מצות זמניות הלכ' יוה"כ שער שני</h1>
<h2>דף עג:</h2>
בחיוב הענויים. אמר אלהים בספרו הנכבד [ויקרא ט"ז], בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם. ומלת ענוי תגזור ותורה על יגיעה מפנים רבות. מהם סבל והעמל, שנאמר [שמות א'] למען ענותו בסבלותם. ומהם יגיעת יציאת הדרך, שנאמר [תהילים ק"ב] ענה בדרך כחי. ומהם מאסר בזיקים שנאמר [שם ק"ה] ענו בכבל רגלו. ומהם אונס אשה שנאמר [בראשית ל"ד] וישכב אותה ויענה. והרב שבעינויים מה שהוא נקשר בנפש שהוא הרעב שנאמר [ישעי' נ"ח] ונפש נענה תשביע. וידענו שנפש נענה היא נפש רעבה. וזהו מה שכיוון באומרו תענו את נפשותיכם. ולהיות על הרוב שיארע הלאות בצום, לכן צריך להיות הענוי בפרט ליום הזה ענוי צום מבלי שאר העינויים. וכבר הראו זה בראיות אחרות. אמרו בתלמוד [יומא ע"ד ע"ב] משום רבי ישמעאל אמרו נאמר כאן תענו את נפשותיכם ונאמר להלן ויענך וירעיבך מה העינוי האמור להלן רעבון אף ענוי האמור כאן רעבון. וסמכו זה עוד לדבר הכתוב [ויקרא כ"ג] כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהם איבוד נפש ואיזה זו אכילה ושתייה. והסמיכות על הקבלה. ואמנם אמר הכתוב תענו ולא אמר תצומו לכלול עם הצום ענויים אחרים. והיא האזהרה מרחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, כמו שאפרש בשער החמישי.
והכוונה במה שצם, ששם לנו האל יתברך הצום בפרט הענוי, העיקר המחוייב ליום הזה הוא לחמשה ענינים. הראשון מהם, שהוא יום כפרה. כמו ששם הכתוב זה סבת חיוב העינוי בו, ככתוב [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם, והכפרה תשולם בצום מפני שעיקר התשובה בהיות החרטה על הפשעים. ולא תתבאר חרטת המתחרט עד שתבוז נפשו המאכל והמשקה, ויניחהו ברוב עצבו ויגונו על מה שיש בידו מן המרדים, כמו שאמר בעזרא [י' ו'], לחם לא אכל ומים לא שתה כי מתאבל על מעל הגולה. והשני כי
האל יתברך שם לנו למפתח התשובה עזיבת האכילה, כמו שהיא מפתח החטאים אכילת אדם הראשון מעץ הדעת. והשלישי כי אנחנו כשנצום ונתעסק בעניני העבודה בתפלות ותשבחות והודאות ונטוש המאכל והמשקה, אז יכנעו מחשבותינו ותשתוחחו נפשותינו, ותנוח אימת י"י בלבותינו, ונחשוב כי נשוב אל המאכל ואל המשתה יקרה אותנו החטאים והפשעים והתרשלות מן העבודה, ככתוב [הושע י"ג] כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני. והרביעי, כדי שנדמה למלאכים שאינם אוכלים ולא שותים ולא מתעסקין בדבר מהענינים השפלים. והחמישי, כדי שנשים צומנו תמורת הקרבן. כי המקריב קרבנו מקריב ממנו החלב והדם. וכל שכן אנחנו כשנקריב חלבנו ודמינו שיכפר אלהינו חטאותינו. כי הנפש החיונית כשתחסר לה האכילה שהיתה רגילה לזון בו האיברים, תשוב בו אל החלב
והדם שהפקידה בגוף, ותקח ממנו חלק ותשרפנו באש החום הטבעי עד אשר תהפכנו ותתארנו בתואר כל אבר ואבר מן הגוף. ולכן יעמוד זה [ב]מקום קרבן לאל יתברך. וכמו כן שם דהע"ה ההכנעה והשפלות [ב]מקום קרבן, דכתיב [תהלים נ"א] זבחי אלהים רוח נשברה.
וכבר אמרתי לך כי הקבלה העריכה לענוי הצום ענויים אחרים. והוא בלשון המשנה, יוה"כ אסור באכילה ושתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואמרו בגמרא [ע"ו ע"א], הני ענוים כנגד מי, אמר רב חסדא כנגד חמשה ענויים שבתורה, שנים מהם בפרשת אחרי מות, ושנים בפרשת אמור אל הכהנים, והחמישי בעשור לחודש השביעי בפרשת פנחס. אח"כ הקשו ואמרו הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן, ותרצו זאת הקושיא ואמרו שתייה בכלל אכילה היא שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר אחר כך כלל הכל ואמר ואכלת, והיין והשכר אינן מאכל. אחר כך אמרו רחיצה וסיכה דאיקרו ענוי מנלן, סיכה דכתיב ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, ונאמר לו אחר כך כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני ה' אלהיך. אחר כך סמכו הרחיצה מן הסיכה, למה ששיתפם הכתוב ביחד שנאמר ורחצת וסכת. נעילת הסנדל מנא לן דכתיב ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראשו לו חפוי והוא הולך יחף. ואמר שלמה לאביתר וכי התענית בכל אשר התענה אבי. תשמיש המטה מנלן דכתיב אם תענה את בנותי, והבינו שרוצה לומר מניעה מן התשמיש, לאומרו בסוף אם תקח נשים על בנותי.
והשיעור שחייב אדם על אכילתו כרת ביוה"כ הוא ככותבת גדולה עם העצם שלה [—עם גרעינתה]. ואינו בחשבון החלל שבין הבשר והעצם. וכשישוער בו יחלצה עד שידבק הבשר והעצם, ולא ישאר חלל בפנים הכותבת. ואז יהיה השיעור קרוב לשיעור ביצה בינונית. ושיעור השתייה שחייב אדם עליה כרת הוא שיהיה במשקה שיעור כדי שאם יאספנו לצד אחד מפיו שיעשה בליטה בלחייו ויראה. וזה השיעור לכל אדם כפי שיעור לחיו אם גדול ואם קטן, כמו שאמרו [כלים פי"ז] במלא חפניו של כהן גדול ביום הכפורים. והוא שיעור רוב רביעית לאדם בינוני. וזה השיעור אין עליו ראיה מכרעת מכתוב, אבל הוא הלכה למשה מסיני. ושיערו שמי שהוא מת ברעב שתשוב נפשו [אליו] בשיעור הכותבת. והוא לשון המשנה, האוכל ביוה"כ ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה כמלא לוגמיו חייב. ואמרו בירושלמי [פ"ח ה"ב] ר' יוסי [אומר] זאת אומרת צריך למעך את חללה. ובבבלי [פ' ע"א], [לא] מלא לוגמיו ממש אלא כמלא לוגמיו. ואמרו [פ' ע"ב] מתקיף לה ר' זירא מאי שנא דאכילה לכל העולם ככותבת ומאי שנא דשתייה דכל חד כדידיה א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מתיתבא דעתיה.
ואינו חייב כרת אלא על אכילת ככותבת אלא אם [כן] אכלו בכדי אכילת פרס. וכבר אמרתי לך בהלכות פסח כי פרס הוא שיעור ד' ביצים, ולדעת ר"מ ז"ל ג' ביצים. כי מי שאכל שיעור קצת הכותבת ופסק ושהה מלאכול כדי שיעור שיאכל אכילת פרס ואחר כך גמר לאכול שיעור ככותבת, לא יצטרפו האכילות לחייבו כרת. וכמו כן מי ששתה קצת מלא לוגמיו אינו חייב כרת. וזהו אומרם בתוספתא [פ"ד ה"ד], אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין.
ומי שאכל פחות מככותבת או שתה פחות ממלא לוגמיו, אע"פ שאינו חייב כרת, עם כל זה הוא איסור מן התורה, ומכין אותו מכת מרדות. והוא אומרם א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ומכין אותו מכת מרדות, דכיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ויתכן כשיפול ספק בענין החולה שיאכל פחות מכשיעור ראשון וישהה בינתים בכדי אכילת פרס להנצל מכרת, ולא נחוש מן האיסור אשר בזה מפני ספק נפשות.
<h2>דף עד.</h2>
ושאר הענויים, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת סנדל ותשמיש המטה אינו חייב כרת. אבל מי שעבר ועשה אחד מהן, איסורא [עבד] ומכין אותו מכת מרדות. ונאמר ברחיצה [ע"ז ע"ב] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה ירחוץ כדרכו ואינו חושש. ולהרחיק זו מאד אמרו [פסחים נ"ד ע"ב], אסור להושיט אצבעו במים ביוה"כ. ויש רשות לאשה לרחוץ ידה לתת פת לתינוק קטן, והטעם לזה משום רוח רעה היורדת על היד. והוא שאמרו [ע"ז ע"ב] מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק מ"ט משום שיבתא. ופירושו בזה מה שאמרנו. ויש לו לאדם לשרות מפה במים מעיוה"כ ומקנח בה למחרת ידיו ופניו. וזהו שאמרו [ע"ח ע"א] מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי, ערב ט' באב שורה אותה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים, למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. וטעם עשות אותה כמין כלים נגובים, שיסחטנה מבעוד יום מפני שאסור לסחוט אותה ביוה"כ.
<h2>דף עז:</h2>
ושאר הענויים, ר"ל רחיצה וסיכה ונעילת סנדל ותשמיש המטה אינו חייב כרת. אבל מי שעבר ועשה אחד מהן, איסורא [עבד] ומכין אותו מכת מרדות. ונאמר ברחיצה [ע"ז ע"ב] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה ירחוץ כדרכו ואינו חושש. ולהרחיק זו מאד אמרו [פסחים נ"ד ע"ב], אסור להושיט אצבעו במים ביוה"כ. ויש רשות לאשה לרחוץ ידה לתת פת לתינוק קטן, והטעם לזה משום רוח רעה היורדת על היד. והוא שאמרו [ע"ז ע"ב] מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק מ"ט משום שיבתא. ופירושו בזה מה שאמרנו. ויש לו לאדם לשרות מפה במים מעיוה"כ ומקנח בה למחרת ידיו ופניו. וזהו שאמרו [ע"ח ע"א] מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי, ערב ט' באב שורה אותה במים ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, עיוה"כ שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים, למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. וטעם עשות אותה כמין כלים נגובים, שיסחטנה מבעוד יום מפני שאסור לסחוט אותה ביוה"כ.
ואמרו בסיכה, אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ובירושלמי [פ"ח ה"א] בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אסור.
ומותר לעבור מימי הנהר וזולתו לדבר מצוה, כמו לקבל פני רבו או ללמוד הלכה, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חלוקו. וזהו שאמרו ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים ואינו חושש ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו. ושם שאלו, הרב אצל תלמיד, ולא השיבו על זה. ומותר לעבור המים לדבר מצוה [ולחזור]. וזהו אומרם הא תינח למיתי לחיי, משום דמצוה קעביד, אלא למיזל מאי מצוה קא עביד, א"ל כדי שלא תהיה מכשילן לעתיד לבא.
<h2>דף עח.</h2>
ואסור לשבת על טיט רך ביוה"כ, וזהו שאמרו אסור לשבת ע"ג הטיט המטפח ביוה"כ, ובטופח [ע"מ] להטפיח. ומותר להצטנן ביוה"כ, כאומרם רב יהודה מצטנן בקרא פירוש אבטיח. רבא מצטנן בינוקא פירוש כלי חרס שנבלעו בו מים, ונקרא כן [מפני] שהוא יונק המים. אבל בכלי מלא אסור שמא ישפכו מן המים עליו. וגם אם לא היה מלא אסור להצטנן בו אם היה הכלי של כסף יש לחוש מפני חלקתו יתמלט [—ישמט] מן היד וישתפכו המים על גופו. ואם היה של חרס יש לחוש שמא יזובו בו המים בצדדיו. וזהו שאמרו מאני דכספא משום דמזדרבי מאני דפחרא משום (דמשליי) [דמשחלי].
<h2>דף עח:</h2>
ואמנם לענין נעילת הסנדל ילבש בתי שוקים וכדומה להם, להיות לו נחת רוח בחומם וכדי להשמר מקור האויר, כאומרם רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק אמר רב נחמן בר יצחק אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל שעם ביוה"כ. ואמרו תענוג בלא מנעל מותר. ואסור לו לאדם ללכת בביתו במיני מנעל הנקראים בלשון ערבי קרק או קבאקב. ואם היה במקום שירא מנשיכת חיה מותר. ולשון המשנה [ע"ג ע"ב], והחיה תנעול את סנדלה. והטעם לזה כדי שלא ישיגנה קור, כי קרירות האויר תזיק ליולדת. וצריך למנוע את הנערים מנעילת הסנדל ביוה"כ, כי לא יזיק להם לכתם יחפים. אבל רחיצה לא ימנעו מהם מפני שבזה הם פרים ורבים. אבל תשמיש המטה אין בזה חולק כי כל ענינו אסור ביום הכפורים.
<h2>דף פ:</h2>
ומי שהיה שבע מבעוד יום ואכל אחר הכנסת לילה קודם שיוסר מפיו שביעתו, אינו חייב כרת, אך הוא אסור. וזהו מה שאמרו האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור, והטעם משום שאכילה כזאת עינוי היא לו.
<h2>דף פא.</h2>
ומי שאכל דברים שאינן ראויין לאכילה, כמו עשב מר או דברים חדים או נמאסים או מי ששתה משקין נמאסים שאינם ראויים לשתייה, אינו חייב כרת. וזהו אומרם אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, כמו פלפלין או זנגבילא יבשתא פטור. שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס פטור.
<h2>דף פב.</h2>
ולמדנו באומרו ועניתם את נפשותיכם, ולא נשען על זה [שכתוב] תענו לבד, שצריך שתהיה כוונתנו בצום השתתפות לנפש בגוף בהכנעה ושפלות והעמידה והתשבחות וההודאות וודויים ותפלות כל היום, ושתהיינה כחותינו הנפשיות בטלות מהתעסק בשום דמיון ומחשבה זולתי שתתקרבנה לאל יתברך, כמו שיהיו כחותיו צמות מכל הדברים הטבעיים מאכילה ושתייה וזולתם שכתוב [ויקרא כ"ג] כי כל הנפש אשר לא תעונה, הוא גוזר דרך כלל גדולים וקטנים בריאים וחולים, עם כל זה גזירת הלמוד היא שהענוי חוב על בני אדם הידועים הנזכרים בפרט שהם הבריאים והיכולים לצום, ואמר כל נפש בכלל. ונסמכו על הקבלה שהכונה היא על מה שגזר עליו השכל להוציא כל אותם שירחק השכל לחייבם בצום כמו הקטנים והחולים, כי אילו היתה הכוונה כללית לכל, ולא להוציא אותם שיבואו לידי סכנה ושלא לחוס עליהם, אז הכתוב הזה יהיה סותר [מה] שנאמר [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כי למנוע הקטנים מלצום. לשון המשנה בזה פשוט התינוקות אין מענין אותן ביוה"כ אבל מחנכים אותם קודם לשנה וקודם לשתים כדי שיהיו רגילים במצות. ושמו בגמרא גבול לזה, אחר שגדל המשא והמתן והמחלוקת על זה הענין בין האמוראים, כי הזכרים מי"ג שנה והנקבות מי"ב שנה משהביאו שתי שערות חייבים לצום מן התורה. ושמו בין הזכרים והנקבות שנה, כי הנקבות יוכלו לסבול ענוי הצום יותר מהזכרים, כי מזג הזכרים יותר חם והנמס מגופם הרבה, והזכרים והנקבות מן י"א שנה תמימות יצומו היום כולו מדרבנן כדי לחנכן במצות. ומתשע שנים יצומו הנערים והנערות הבריאים שעות מן היום. ואשר הם חלושי כח מהם מעשר שנים בין זכרים בין נקבות עד אשר יתחנכו לצום. ולא יאכלו עד אשר ידחקם הרעב.
ועוברה שהריחה שום מאכל ונתבלבלה ממנו ואמרה יראה אני מהפיל העובר אם לא אוכל מזה, מותר להאכילה. ולשון המשנה בזה, עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. והוא הדין אם הריחה מאכלות אסורות ותתנועע לאכול מאכילין אותה מהן עד שתשוב דעתה. כמו אמרו בברייתא ת"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו [וכו'] מביאין לה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד. ואמרו [פ"ג ע"ב] ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה מפני שהם מאירים את העינים. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש. ופירוש בולמוס, הוא בדמות נשיכה שארע בפי האיצטומכא ויעור עיניו של אדם ותסור אותו העורון באכילה ויאורו עיניו. ולמדנו מכתוב [ויקרא כ"ג] כי כל הנפש אשר לא תעונה, ולא אמר לא תתענה, כי מי שממאן לצום ביום הכפורים חייבין ב"ד להכריחו לצום.
וכן הוא לשון המשנה בחולים, חולה מאכילין אותן על
פי בקיאים, ואם אין שם בקיאים מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר די. ופירוש בקיאים, מהירי הרופאים. ופירשו בגמרא [פ"ג ע"א] בזה הענין משפטם. וזה החולה אם שאל לאכול, אפילו יאמרו הרופאים אינו צריך לאכול, מאכילין אותו משום לב יודע מרת נפשו. ואם יאמר רופא מהיר שצריך לאכול, אפילו החולה אומר איני צריך מאכילין אותו ואין שומעין לו, כי יש לחוש שאולי להיות האיצטומכא חלושה אינו מתאוה לאכול. ואם הרופאים הם חלוקי דעות בענין, נקבל עצת המהירים מהם או המרובים. ואם הם בשוה בחכמה ובמנין לפי דעת הנמצאים, מאכילין אותו. כי בענין האכילה אצלינו [הכלל] ספק נפשות להקל. ואמרו בירושלמי [פ"ח ה"ד], חולה אומר יכול אני להתענות ורופא אומר איני יודע, רבי אבהו בשם רבי יוחנן עשה ספק נפשות, וכל ספק נפשות להקל.
<h2>דף פז:</h2>
וצריך להגדיל יוה"כ ולכבדו בלבוש בגדים נאים החמודות לכבוד ולתפארת. וזהו שאמרו [שבת קי"ט ע"א] מאי ולקדוש י"י מכובד זה יוה"כ שאין בו אכילה ושתייה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקייה.
ומי שהוא מחוייב טבילה יטבול בין ביוה"כ בין בתשעה באב. והוא שאמרו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. ואמרו בירושלמי [פ"ח ה"א] ביוה"כ מרחיץ את ידיו ומקנח במפה ומעביר את המפה על פניו. ומי שנכנס לבית הכסא לעשות צרכיו רוחץ ידיו כדרכו בין שנכנס להפנות בין שנכנס למים קטנים וגם ירחוץ רגליו הואיל ואינו יכול להפנות מבלי מים קטנים, רוחץ רגליו מפני הטיפות הנוטפות בהם.
